הרס מובטח הדדי

באור ההולך ומתמעט של מה שהיה פעם מטרופולין סואן, אלכס מרסר עמד על שרידי גורד שחקים מנופץ, עיניים נעוצות לאופק. השמיים, צבועים בגוונים של כתום לוהט ואדום דם, נשאו עדות אילמת לטירוף שהתחולל. שלושה שבילים נפרדים, כמו אצבעותיו של אל זועם, נמתחו כלפי מעלה מארצות רחוקות, ומציינים את עלייתם של ראשי נפץ גרעיניים ששיגרו מעצמות העולם: אמריקה, רוסיה וסין.

לאלכס, חוקר עירוני לשעבר שהפך לניצול בעל כורחו, תמיד היה קסם משלדי הציוויליזציה. כעת, העולם עצמו הפך לחורבה אחת גדולה ושוממה. הפיצוצים היו רחוקים, אבל המסר היה ברור - ההיבריס של האנושות הגיע סוף סוף לשיא האיוולת האולטימטיבית שלה. כשגל ההלם הראשוני של השיגורים הדהד דרך הקניונים החלולים של בטון ופלדה, אלכס יכול היה להרגיש את הרעידות של תחילת עידן חדש.

פאניקה פרצה ברחובות למטה. אנשים התרוצצו בריקוד תזזיתי של הישרדות, בזזו חנויות, חטפו מכוניות ודרסו זה את זה בניסיון נואש למצוא מחסה. הפורניר הדק של החברה, שנשמר זמן רב כל כך על ידי הבטחת הסדר, נחרך ברגעים בודדים. בתוך הכאוס, אלכס נשאר אי של רוגע מפחיד, לא מתוך אדישות אלא מתוך השלמה עמוקה שהעולם שהם הכירו פעם אבד באופן בלתי הפיך.

כששמי הלילה עלו באש בעקבות הזעם של האנושות, אלכס ירד ממקומם, נחוש לנווט בכאוס. הם ידעו שהמאבק האמיתי לפנינו - לא רק המאבק נגד הנשורת הבלתי נמנעת ובקריסת הסביבה, אלא הקרב על נשמת האנושות, כאשר שרידי העולם פנו זה אל זה כדי לשרוד.

וכך, בלב כבד וברצון שהתגלו נגד החושך המתקרב, יצא אלכס אל ההריסות. סיפור הישרדותם טרם נכתב, אבל זה יהיה סיפור לא רק של סיבולת, אלא של חיפוש אחר תקווה בין האפר